שיר אורח: אולה בבו

היה פעם גבר אימתן ואפלול.
בעין שמאלו צמח לו תבלול.
ושני משושים לו דוגמת השבלול.
וראש משושה מיובל וחלול
ושמו אולבבו.

הלך אולבבו לקצור בשדה.
לשם על קביים היה מדדה.
במקום אצבעות ימינו יש אנקול.
אך לא התאונן, לא השמיע הוא קול.
אלם היה אולבבו.

וכך בשדה נערמו גל אל גל.
לפתע פתאום נשבר המגל.
אך לא התבלבל אולבבו הנל.
קצץ באנקול עלעל לעלעל.
מוזר היה אולבבו.

ולילה ירד, אך הוא עוד קצר.
תנים יללו, נסר צרצר.
האיר לו ירח גדול וחוור
שאין בו כל צורך, כי בבו עיוור.
הו ביש גדה אולבבו.

ירדה שעת חצות רוחצת בטל...
שעה של נסים, שעה של מזל.
אותה עת קטם אולבבו עלעל
שפתע הפך ויהי לתלתל.
ולא הבין אולבבו.

תלתל לתלתל, קווצות, מחלפות
והנה לפניו בנות יער יפות.
ובבו הרגיש איך מומיו נמסים
ואיך הוא הופך לגבר מקסים.
תמה לו אולבבו.

אמרו הבנות תוך דיצה ולצון,
ראה גם ראה כוחו של רצון.
חייך אולבבו כפרסלי אלויס:
אשרי היכול את מומיו להביס.
סחתיין עליך אולבבו!

שלח את ידיו לאחוז, אך פתאום
נגוזו כולן, כי צץ שחר אדום.
ושוב הקביים ושוב האנקול
ושוב התבלול ושוב ללא קול.
כן שוב אותו אולבבו.

לא שרתי זאת סתם, זהו שיר חינוכי.
מחקנה, בנות, את החיוכים.
את זה סיפורי אם תזכורנה תמיד
שוב לא תשתמשנה בתאלידומיד
ולא יהיו אולבבויז...