השמש

לאורך הפרוור המט לנפול, חורבות
רוכסות את תריסיהן, מסתור לתאוות,
ושמש אכזרי קופח אור אלים
על עיר כעל שדות, גגות כשיבולים.
אני, אשר נשקי הוא סיף הפכפך,
אריח חרוזים בכל פינה בכרך,
אמעד על המילים כעל אבני דרכים,
לא פעם אגלה שירי חלום שכוחים.
אויב הירקון, האב המפרנס,
מותני שדות בשיר ובורדים שינס
כהבל דאגות הלב בו מתנדפות,
מוחות וכוורות גודש דבש תועפות
בבעלי מומים קורם בשר עלומים -
עושם כעלמות - עולצים עולי ימים,
ולקציר מורה לספוח, לשגשג
בלב אלמוות זה, שלפריחה עורג!
עת הוא, כמשורר, יורד אל הערים,
נאצלים בו הנקלים שבדברים.
כמלך הוא פוקד, בלי רעש ומשרתים,
טירות פאר כמו גם בתי חולים פשוטים.