והוא לבד

כי אין לו מסתור,
מפני אורו המשתלח,
וחומותיה כבר קרסו,
עמוק אל תוך ליבה,
והיא נוגעת בפניו,
וכל גופה אליו קודח,
והיא נשרפת לבדה,
בלהבה.

בלילה הוא בא,
והוא עייף, והוא פצוע,
והיא רוחצת את בשרו,
בדם ובדמעות,
והיא קוראת במבטו,
את הצפוי, את הידוע,
והיא רואה אבל עיניה,
לא יודעות.

פזמון:
והוא עוד כאן, והוא איתה,
זורה עוד קומץ מלח,
על פצעי אהבתה,
והוא ענוג,
והוא אכזר,
נוגע וקרוב אבל רחוק וזר.

הרוח נושאת ללא רחם, ללא מרגוע,
את בשורתה העתיקה,
מכל ענף ובד,
הוא לא יותיר בעקבותיו,
פינה אחת של חום ושקט,
הוא רק לוקח והולך,
והוא לבד.

פזמון:
והוא עוד כאן, והוא איתה,
זורה עוד קומץ מלח,
על פצעי אהבתה,
והוא ענוג,
והוא אכזר,
נוגע וקרוב אבל רחוק וזר.