אחרי מותי

אחרי מותי סיפדו ככה לי:
היה איש - וראו: איננו עוד:
קודם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה לו -
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!

וצר מאוד! הן כינור היה לו -
נפש חיה וממללה,
והמשורר מדי דברו בו
את כל רזי ליבו הגיד לו,
וכל הנימין ידו דובבה,
אך רז אחד בקירבו היכחיד,
סחור סחור לו אצבעותיו פיזזו,
נימה אחת אילמה נשארה,
אילמה נשארה עד היום!

וצר מאוד, מאוד!
כל ימיה זעה נימה זו,
דומם זעה, דומם רעדה,
אל מזמורה, דודה גואלה,
כמבב, צמאה, עגמה, נכספה,
כאשר יעגם לב למזומן לו:
ואם התמהמה - בכל יום חיכתה לו
ובנהימה טמירה שיוועה לו -
והוא התמהמה אף לא בא.
אף לא בא!

וגדול מאוד, מאוד הכאב!
היה איש - וראו: איננו עוד,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
עוד שיר מזמור אחד היה לו,
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!