תמיד עולה המנגינה

מן השעות והשניות
והקולות באזניות
מן הכוכב על המגדל
ומן הרוח לצדו
והחבר שעל ידו
אשר מרים לו אגודל
מן העבים הנפתחים
ומכנפי המלאכים
ומלילות ללא שינה
תמיד עולה המנגינה

לה לה לה...

מן הרקיע הבהיר
עד גגותיה של העיר
והשדות הרחבים
וכשהלילה מעליו
והשמיים מתחתיו
ועל הארץ כוכבים
עמוק עמוק בתוך הלב
בתוך הראש המסתובב
מן הקצה, מן הפינה
תמיד עולה המנגינה

לה לה לה...

על התקוות הכי ורדות
האהבות האבודות
ואלה העומדות בתור
עם זוג עיינים כחלות
וצפורנים אכולות
אשר קוראות לו שיחזור
מכל האור מכל הלב
הוא שוב אליך מתקרב
את יכולה מתוך שינה
לשמוע את המנגינה

לה לה לה...

מן הרקיע הנמס
אשר אומר לי תכנס
ובו אליך אני שט
ומן האופק הלבן
ומן הרוח הקטן
שבין הנילוס והפרת
מה שהיה וכבר נגמר
הטוב הרע והמכוער
וכל ארצנו הקְטנה
כבר שרה את המנגינה

לה לה לה...