שיר אהבה עתיק

וכשעל קלף מצחנו יחרש הקמט
ושר-הזמן קמרון-גבנו יהיה רועץ,
עת עד עפר נגיע בכניעה אלמת
וימי-חלדנו יהיו כימי העץ;
נוסיף עוד ונשורר עד אחרון הפיט,
שיר-אהבה דולק כנר משתי-קצותיו;
היי יפה, בת שחר, כי זקן הבית,
האח דועכת והרוח סתיו...

עוד נקונן; היופי, שקר בן-חלוף הוא,
האושר הוא בדיה יפה, אך עצובה...
בעלטה נקשיב איך עידנים ישטופו.
האח דועכת, ובחוץ סופה.
נוסיף עוד ונשורר עד אחרון הפיט,
שיר-אהבה דולק כנר משתי-קצותיו;
היי יפה, בת שחר, כי זקן הבית,
האח דועכת והרוח סתיו...

כרוח-סתיו - נוגה,
כאש האח - לוהבת,
נשאת אל על כמו אילן אל אמירו,
בקרחוני הזמן, לבשי הדר, אוהבת,
וצחקי ליום האחרון!
ובסופות גאה, דמותך תהיה חולפת.
היער סב. הזמן.
אך את - תמיד יפה,
נולדת מחדש, כחול מתוך האפר -
עת אנו נוהרים אל העפר.