כל מי שאת

המחוגים בשעון כמו זוג מספריים
קרובים לנגיעה בפתיל חייך
ואי אפשר לתפוש במבט
את כל מי שאת

חיילים שנפלו חברים לכיתה
נאספים ליד המיטה
כשאת נשארת לבד
עם כל מי שאת

לא בידינו להחליט
מתי תבוא המעלית
ויפתח עידן אחר
כשהדלת תיסגר
לא בכוחנו לשנות
רק לאסוף עוד זיכרונות
ובזמן שמחכים
במקום לבכות - אנחנו צוחקים

המחוגים בשעון מתעקשים לזוז
בסיני אין היאחזות
וברדיו כל היום
לשיר זה כמו להיות ירקון

אבל פרח קטן שהביא לך חבר
וספר של באך על הפסנתר
הופכים את החדר לעיר מקלט
של כל מי שאת

לא בידינו להחליט