ספלין

הרי אני כמלך ארץ של גשמים,
עשיר חסר אונים, צעיר- אך שבע ימים,
הבז לפמלית מוריו החנפה,
אף בין כלבי חיקו נפשו כבר עיפה,

ואין לו שעשוע: לא ציד-בזים, אף לא
העם אשר גווע נכח היכלו;
הטוב במוקיוניו מנעים לו בשירה,
אך אין בזה מזור לחולי הנורא-

מיטת אפיריונו דומה היא לו וקבר
והגבירות אשר להן כל שוע- גבר,
אינן מוצאות שמלה מופקרת שתבעיר
את אש התאוה בשלד הצעיר.

חכם הממלכה, שפז מפיק מסיג,
את שורש הקילקול אף הוא אינו משיג,
ובמרחצי הדם, מורשת הרומים,
ערגת אנשי שררה שבאו בימים,

אינו מוצא לו חום, לפגר המטומטם,-
מי לתה ירוקים קולחים בו תחת דם.