אני שונאת אותך, אהבת חיי.

בכל פעם שאני רואה אותך,
כל שניה שאני מביטה בך,
אני שונאת אותך יותר ויותר.
מתכחשת לאהבה, מדחיקה את רגשותיי,
רוצה להראות גיבורה, אך בתוכי עצובה עד בלי די.

כל ריב שלנו, כל מילה פוגעת או סטירה,
אני רק אוהבת אותך יותר.
משקרת לעצמי, לא רוצה על השנאה לוותר.
הנשיקות שלך גורמות ללב שלי לימוס כמו שוקולד,
כל ליטוף או נגיעה שלך ביד.
אך אני יודעת שאתה כן שונא אותי, אתה לא מרגיש כמוני.
אצלך הכל בא משנאה אמיתית, רק משתיק אותי בנשיקה צרפתית.
אין בזה כל רגש, רק שנאה וכאב.
בחיים לא תדע את אשר אני מרגישה בלב.

אני קוראת לך מוטציה מהלכת על שתיים,
כשבעצם בזכותך אני פוקחת עיניים.
בשבילי אתה סתם דג חרב מיושן, עוד אחד שמעצבן.
ובלב אתה הכל, אחד כמוך עוד אין.
I love you, don't you understand?
Every moment seems like an end.

תסתכל עלי, תגיד ''אותך אני אוהב''.
לא רוצה עוד נשיקות בלי שום משמעות,
לא רוצה סתם לקוות ולגלות שזו טעות.
אני יודעת שאתה לא בעניין, שהשנאה אצלך היא אמיתית.
רק משתיק אותי בנשיקה צרפתית.
אין בזה כל רגש, רק שנאה וכאב.
בחיים לא תדע את אשר אני מרגישה בלב.

אני שונאת אותך, אך גם אוהבת יותר ויותר.
אבל מה לעשות שאין לי כוח לוותר?