מקולל

מאחורי סורגים מתעוררות תאוות
רק כשתפתחנה הדלתות
הוא ישמיע את גזר הדין
אבל מראש מכין את העצים
כי ידוע לו, כי ידוע לו

והקהל המשולהב מאחורי הצעיפים
מתלחשים מצטופפים
מוחאים כפיים עדינות
בכפפות לבנות
מנומסים
אליו

אני יורדת לאט במדרגות
כל מדרגה במה
לגאוותי המדומה
כי כל נשימה היא אחרונה

עמוד מעץ הוא המוקד
שיישרף איתי
והוא מוכן עם מסכה, חבל ושוט
מחייך אל הקהל וחה חה חה
מספר בדיחות

מקולל! מקולל!
כל מדרגה במה
לגאוותי המדומה
כי כל נשימה היא אחרונה

הפוך את הסיפור
יתרוקן האולם
פזר את האפר
נשום את העשן
נשום. נשום.
נשום.

כי באש ששורפת כעת את רגלי
אני ארדוף אותך
אני אקריב גם אותך
חייך אל הקהל, טרוף את השלל
מקולל! מקולל! מקולל