לצייר את הפחד

היא מושכת את חבל השתיקה שלה
קושרת את ליבה מעל עמוד זועם
השקט שלה נשבר לרסיסים של כדורי בדולח
היינו אז זרים ואפלים
וקולה היה נראה לי שבור מקנאה.

היא הייתה כבולה לרצפה
מבלי יכולת לזוז ולחפש לה מקום אחר.
נסחפה במעיין הדמעות שמסביבה
ומחרוזות של ענבר
לא נתנו לפחד לעבור.

יש לה ערפל כבד כמילים בליבה
וקצף של שנאה מתפוגג על פני גופה.
היא זורקת את מילותיה לרוח
ואת תמימותה שורפת בגשם
לפעמים היא מחטיאה
לפעמים היא פוגעת
ועוד חלק בה נכבה.

לפעמים חשבתי לשלוף את כל רגשותיי
ולהזריק לה את כולם.
להשתמש בדממה שלי בשביל להפוך
את עורה הקר לחם יותר.
להצמיד את עיניי המשתהות ולהפשיר
את כל געגועיה.

רציתי לצייר את הפחד
שירתח אצלה כמו דם
אבל עייני העתיקות אינן יכולות
להרגיש געגוע צעיר כשלה.

את השקיעה האחרונה
היא בטוח תפספס
כל החדרים שלה מדממים
שרועים על אדמה פצועה
היא עירומה מבפנים.

היא השאירה אחריה המון זכוכיות, אל תלכו יחפים כאן.