מי שקורא לו לבוא

שוב הוא נאבק עם עצמו, מורד בו בכל הכוח
מנסה לבדק אם זה בעורקיון או רק במוח.
מרעיב את הקיבה, מפטם את הכבד ומבין ש
להרים ידיים, מסתבר זה לא פשוט כמו שחושבים ש.

ממהר להשליך את בכורו היאורה,
צעד לא חכם כעת אך הכרחי בהסתכלות אחורה.
להתחיל מחדש עכשיו, אבן - מלט - אבן.
להרטיב את האצבע ולראות לאן הרוח נושבת.

ואין מי שקורא לו לבוא.
ואין מי שקורא לו

הכתיבה מזמן לא פתרון, היא עוד מכשול בדרך.
משום מקום לשום מקום היא עקיצה דבורית בברך.
אז הוא נותן לה לגרד ומנסה להתרכז כרגע
רק בהנאות מיידיות שמתחברות לאיזה שקע.

הימים זהים וחוברים , צרור טיפות מים.
מהגינה אל הקפה אל הדירה על האופניים
אל הפסנר אל השולחן-כתיבה,אל בקבוק הג'יבי,
הוא מתפרק בטלפון צועק קחי אותי מכאן בייבי!.

ואין מי שקורא לו לבוא.

אם היא כבר רואת אז הוא נשאב לזה לגברי
אהבה קשה,כמו של אופליה לאומלט.
לא דוגמא טובה,נכון.זה אמור להיות הפוך אך
איך לומר...בזמן האחרון הוא כבר לא כזה בטוח.

שוב אותה אדרת ארורה בשינוי גברת,
אם היא קצת שקטה אז הוא כבר מדפדף לפרק 11
רושם : אם אתה חושש שהיא כבר לא אוהבת
רוב הסיכויים שזה נכון חבוב,רוץ תפוס רכבת.

ואין מי שקורא לו לבוא.

הוא תולה את כל עולמו בה , כמו מובייל ברוח,
שתפעיל את אותו ותנגן בו שיר שכוח,
לשים את הראש שלו על החזה שלה כמו ילד,
שתפרע בשערו בכף-ידה המטויילת.

מגלה בכיס מעילו פתקה מכובסת,
משהו שכתב מזמן באיזה לילה על המרפסת:
אל תגדר סביבה תיילים ממתכל
תן לה ללכת או תן לה ללכת.

ואין מי שקורא לו לבוא.

שני צינורות כבדים במתנקזים לאיזה נחל,
שמתגלגל לים אל השדות אל התפרחת.
משהו בתוכו כבה, הוא מניח את הנשק,
אוחז ביד אחת בבנו ובשנייה מכסת דשא.