Ho Laazazel

שניר מתנדנד על הכיסא
המבט שלו תקוע לי בכתף
ממטעי התפוחים של ג'זין הרחוקה
עולה ריח של פריחות, ריח של כיף
שני ניילונים חובטים זה בזה על גדרות התיל
קשה לתאר תחושה כזאת, מין פחד בעיניים

על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים
אורות בתים קטנים
צרור איטי של מקלע רחוק עובר דרך העצים
דרך האבנים
עוד מעט נחטוף אומר שניר, מהאויב הלא נראה
עוד מעט נהפוך לשיר, עוד מעט אולי, כבר לא נהיה

כי קשה להמחיש את הידיעה שבכל רגע מישהו יכול לבוא
עד אלינו ולחזבל לנו את הגרונות החשופים שלנו
הו לעזאזל...

יורים עלינו שניר אומר באיטונציה של אדיש
יורים עלינו מכיוון הכביש, מכיוון הכפר
מכיוון כוחות האום כולתום
תשיב איש, אומרים כולם, והוא יורה
ומביט לכיוון הצרור המתרחק בערפל
אחר כך מתיישב על הכיסא של העולם
הו לעזאזל...

כי קשה להמחיש את הידיעה שבכל רגע מישהו יכול לבוא
עד אלינו ולחזבל לנו את הגרונות החשופים שלנו
הו לעזאזל...

וככה באותו לילה יורים מכל הכיוונים
ואש מתערבבת בתוך אש
וככה באותו לילה, שיר של אהבה
של אחד שבטח התייאש
וככה באותו לילה, שניר מרגיש כמו זונה בתוך ערפל
וככה באותו לילה, עד התכנסות הכוכבים, עד אור ראשון
הו לעזאזל...

שניר, ושני מילואימניקים מרושליפ
מתנדנדים על הכסאות המרופטים
לילה בלבנון, 1998
וזה כמעט כל הסיפור, רק שלמחרת בידיעה קצרה
בעיתון של הבוקר, ניתקל:

אש נורתה על כוחותינו מדרום לג´זין,
וכוחותינו השיבו אש

הו לעזאזל...