במשעול הרץ הגייאה
ראינוה, ידידי,
במושב קראו לה איה (איה)
ובגדוד קוראים לה אי.
אי, אי, איה, אי,
אי, יפית בצמותייך
הקלועות לך לראשך.
אי, אי, איה, אי -
אי, הלב (אי, הלב) מושך אלייך,
כי הלב זוכר יא-שיך!
במרחק, באין אגרת,
עת עם ליל נח הגדוד,
לכולנו את נזכרת (נזכרת)
וכל איש לוחש לחוד:
אי, אי, איה, אי,
אישונייך כמו זית
וברוח שמלתך,
כך זוכרים (כך זוכרים) שדה ובית,
וקוראים לזה בשמך.
ובשובנו, איה, איה,
תבחרי את היחיד
ואנחנו בחבריה (חבריה)
נברכך וכה נגיד:
אי, אי ,איה, אי,
לא נשכח אותך מדוע
רק אותו בחר ליבך.
אי, אי, אי, איה, אי -
זה עצוב (זה עצוב), אך זה ידוע -
זו היא אהבה, יא-שיך!