בין הארגזים

זה היה בוקר שחור והכל מטושטש
התעוררתי מצעקות, הרגשתי חלש
אנשים זרים מסתובבים פה מעלים בי חשש

תחושה מוזרה בכל הגוף פתאום אני חש
עכשיו הבנתי שאני צריך לעזוב
אז בין הארגזים ישבתי והתחלתי לכתוב
שמונה עשרה שנה של חוויות לרע ולטוב
פשוט פתחו את הדלת וזרקו אותנו לרחוב

אני בוער, תמונות צצות בראש שלי בלי סוף
רואה את המשאית למטה, חום התחלתי לחטוף
לא מעכל, אלף שאלות את אמא שואל
איך כל זה קרה בכלל לעזאזל

מעכלים לי את הבית, אני לא מוותר
נשאר אופטימי כי יש צרות גדולות יותר
פשוט זה בא לי בבום וקשה לדבר,
מחכה למחר אולי הכל יתבהר

מעכלים לי את הבית, אני לא מוותר
נשאר אופטימי כי יש צרות גדולות יותר
אבל זה בא לי בבום וקשה לדבר,
מחכה למחר אולי הכל יתבהר

מבולבל, לא יודע על מי לכעוס
חברים טובים באו לעזור, לעטוף עוד כוס
אמא עוטפת ולא מבינה, קשה לה לתפוס
זה כמו להכריח ציפור את הקן לארוז

מחייך וממשיך הכל סבבה
פתאום מצאתי את עצמי בלי בית ובלי אבא
כוסעמק כולה כמה קירות
תגיד לי בגלל זה נפסיק פה לחיות

אני זוכר איך בכיתי על כתף של חבר
איך חשבתי שהחיים הולכים להתפורר
היום, אני במקום אחר
כבר מזמן לא שם
אבל ככה הרגשתי אני לא אשכח לעולם

מעכלים לי את הבית, אני לא מוותר
נשאר אופטימי כי יש צרות גדולות יותר
פשוט זה בא לי בבום וקשה לדבר,
מחכה למחר אולי הכל יתבהר

מעכלים לי את הבית, אני לא מוותר
נשאר אופטימי כי יש צרות גדולות יותר
אבל זה בא לי בבום וקשה לדבר,
מחכה למחר אולי הכל יתבהר

שהכל יתבהר
שהכל יתבהר
שהכל יתבהר
שהכל יתבהר