חוטים של גשם – עפרה פוקס

עוֹד מְעַט יֵרֵד פֹּה גֶּשֶׁם,
בּוֹא וְנִשָּׁאֵר בַּחוּץ
נִתְחַדֵּשׁ כְמוֹ הַדֶּשֶׁא
בְּעוֹלָם יָפֶה, רָחוּץ.

הִסְתַּכֵּל, הִנֵּה חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם;
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לִתְפֹּר
בֶּגֶד חַג לְכָל הָעֵמֶק,
לַגְבָעוֹת, לֶהָרִים וְלַמִּישוֹר.

בּוֹא וּנְחַכֶּה לַגֶּשֶׁם
ְנצַפֶּה עַד שֶׁיָשׁוּב.
נְחַכֶּה לוֹ עַד הָעֶרֶב,
שֶׁיֵדַע שֶׁהוּא חָשׁוּב.

אֵיךְ תָּפְרוּ לָהֶם חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם
כּוֹבַע טֶמְבֶּל לֶחָצָב,
וְעַכְשָׁיו תֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ
וְתוֹסִיף לְקִשּׁוּט רִקְמַת זָהָב.

הִנֵּה כְּבָר יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם,
מִשִּׂמְחָה רוֹקֵד הַבְּרוֹש.
הַטִּפּוֹת יוֹרְדוֹת בְּקֶצֶב,
מַרְטִיבוֹת לִי אֶת הָרֹאשׁ!