מה שבאמת

הקירות ריקות, לא להרגיש שייכת
לשום תמונה בזמן המעוור
אל חלומות ילדות אני נמשכת
לא להתעורר
אם קול ההיגיון לוחש רק שקט,
אז מה מתוק הרעש האסור
ואיך לאט אני יותר נמחקת
ככל שאתה יותר ברור

בין הידיים שמשכו אותי לקחת
את מה שלא היה לתת
היה נדמה שביחד נוכל להימלט
בשביל לנשום מחדש אני פותחת
אתה חופשי לצאת
הרי היינו רק פחד ממה שבאמת

רגעים קטנים אספו אותי לא פעם
משכחה קהה להינצל
שלא אחת איבדתי כבר טעם
קל להתרגל
לשגרה צפופה, אתה היית רוח
שפיזרה בי שקט לא יותר
מצאת בתוכי פינה לנוח
במקום שהוא היה חסר

בין הידיים שמשכו...

בניינים נופלים עכשיו
מכובד הרגלים מרגש שנרקב בי
ואתה רק הערת
עוד רצון לחזור אליו
להיבלע בתום הזה שאת עיניו
אתה רק הסתרת
כמה הוא היה וכבר שכחתי להרגיש
והנה זה חזר
אז תיזהר מלקחת
את מה שלא היה שלך
היה לך אותי ולי כבר אין אותך
הרי היינו רק פחד