עכשיו כבר אין

זה יום שקט, הכל כבר הסתיים.
אתמול קיבלנו מכתב,
וכתוב שאתה מספר
שאולי ניפגש שוב מחר.
הרחוב שוב דוממם
ואין אדם ער.
הולכת לי שוב לספסל.

הדממה מעיכה ואתה? איפה אתה?
תספר לי יותר!
עלייך!
אולי זה היה טעות ואולי לא הייתה
צריך ללכת
אבל עכשיו כבר שלכת
עכשיו כבר אין , אין לי ממך.

ובאו לי מול העניים שניי חיילים ושוטרים,
נפלתי, כך מספרת.
לכל העוברים ושבים,
עכשיו כבר אין..
אין למי לפנות,
עכשיו כבר אין..
אין עם מי להנות.
עכשיו כבר אין..
אין לי דופק!
תגיד לי לאן, שאוכל גם אני..
לשם ללכת.

וכבר אין לי חשק לצאת,
להיות עם החברים!
איך אפשר להמשיך בלעדייך,
בלי שתהיה בחיים!.
ואיך תמיד ביקשתי לראות את פנייך שוב
ואיך תמיד נפלתי כשאמרו שאתה לא תשוב!
ואיך הדממה מתגברת, ואיך לא אוכל להמשיך.
לא בא לי לחיות.
רוצה את הכל להפסיק.

ובאו לי מול העניים שניי חיילים ושוטרים,...