צ’יינה

by רון שובל

בתוך עולם של דימיון
אני מוצא את עצמי בימים רחוקים
רחוקים מאותה צרחה מתנשמת
רחוקים מאלו שהעין רושמת
בתוך הראש הערפל גובר
בתוך הגוף אצלי הכל בוער
אני עוזב אתכם, אחר כך חוזר
לגלות שהכל הפך אחר
שבילי עפר שלא הלכו בהם אף פעם
נצבעים ירוק, מתמלאים בטעם
צלילים שקופים של דמעה מתרסקת
צללים חיוורים שמסתירים את השקט
ואם כבר הכל הפך אחר אז אחר שיש בו יופי
מתמזג וצומח אל תוך מיליון יקומים
שיושבים ומחכים שנגדל ונחכים כבר
שנפסיק להיאחז בשורשים יבשים
ואם כבר הכל הפך אחר אז אולי נצא החוצה
אם במקום להצטער על דברים שכבר אינם
נביט באלו שישנם, מיליון צבעים משוגעים
לא נחזיק בעולם ישן, נצטרף אל הבאים